כמעט בכל המקרים אנו נבחר להוציא את הכליה השמאלית של התורם.
מבחינה תפקודית הכליות בדרך כלל זהות בתפקוד. הסיבה שאנחנו בוחרים להוציא את השמאלית היא כלי הדם – הוריד של הכליה השמאלית ארוך באופן משמעותי מהימני, וזה משמעותי להשתלת הכליה אצל המקבל.
במקרים נדירים יחסית נבחר להוציא כליה ימין.
ניתוח הוצאת הכליה מתבצע בגישה לפרוסקופית (זעיר-פולשנית) זאת אומרת, בעד חתכים קטנים בדופן הבטן. בסך הכל מבצעים 4 חתכים: 3 קטנים של כ 1-1.5 ס"מ בבטן השמאלית (ראה איור) וחתך רוחבי נמוך (בגובה התחתונים פחות או יותר) של כ 6-8 ס"מ, ממנו אנו מוציאים את הכליה.
משך הניתוח נטו כשעתיים.
הניתוח מתבצע בהרדמה כללית ועם הכנסה של צינור הנשמה (אינטובציה).
לאחר הרדמה יוכנס קטטר שתן (את הקטטר מוציאים למחרת הניתוח במחלקה).
בתחילת הניתוח אנו מנפחים הבטן בגז (CO2) על מנת ליצור חלל עבודה, אנו מניידים (מנתקים מהאחיזות לדופן הבטן) את החלק השמאלי של המעי הגס שנמצא קדמית לכליה, מזהים את הכליה ואת כלי הדם – עורק ווריד הכליה, חושפים את צינורית השתן ומנתקים אותה בגובה הכניסה לאגן, מנתקים עם כלי הדם באמצעות מכשיר הנקרא סטפלר, ומוציאים את הכליה מהחתך התחתון. בשלבי הסיום של הניתוח סוגרים את החתכים בדופן הבטן בתפר פנימי, מוציאים את הגז, וסוגרים את הפצעים בעור בתפר נמס שאין צורך להסיר.
בסיום, המטופל יתעורר עוד בחדר הניתוח, המרדים יוציא את צינור ההנשמה והתורם יעבור לחדר התאוששות. בשלב זה הכירורג ייצא לעדכן את משפחת התורם בחדר ההמתנה. המטופל ישוב למחלקה לאחר כשעתיים בהתאוששות.
אשפוז ממוצא הוא של 4 ימים ו-3 לילות לאחר ניתוח תרומת כליה (זה כולל אשפוז בבוקר הניתוח, היום הרביעי קצר – בדרך כלל שחרור בשעות הבוקר/צהריים).
כאב לאחר ניתוח, יכול לנבוע ממספר מקורות:
התורמים יקבלו טיפול נגד-כאב באופן קבוע סביב השעון, תחילה אופטלגין ואקמול תוך-ורידי ובהמשך בכדורים. ב-48 שעות הראשונות לאחר ניתוח ניתן לקבל גם משככי כאב ממשפחת האופיאטים במקרה הצורך.
ניתוח תרומת כליה בבילינסון הוא ניתוח שמבוצע באחוז סיבוכים נמוך מאוד באופן יחסי, יחד עם זאת, סיבוכים יכולים לקרות, ולרוב אלו אינם סיבוכים מסכני חיים.
סיבוכים נדירים:
סיבוכים שכיחים מעט יותר:
מומלץ לנוח בבית למשך כשבועיים לאחר הניתוח. לאחר מכן ניתן לחזור לעבודה ופעילות גופנית בהדרגה. יש לצפות לתחושת עייפות מסוימת וחולשה יחסית למשך תקופה של כחודשיים עד שלושה מהניתוח.
משככי כאב – רוב המטופלים נגמלים ממשככי כאב לאחר כ 7-10 ימים מהניתוח. מומלץ ליטול אופטלגין ו/או אקמול, ניתן לשלב לסירוגין עד כמות של 3-4 גרם סה"כ ליממה מכל תרופה. כמובן שניתן לקבל מרשם לתרופות שמכילות אופיאטים (מורפין) באם יש צורך למספר ימים לאחר הניתוח.
המלצות בנוגע לפעילות גופנית
ממליץ להימנע מהרמה של משאות כבדים מ-10 ק"ג למשך כ 6-8 שבועות מהניתוח.
יש להימנע מהעלאת הלחץ התוך בטני והפעלת שרירי הבטן על מנת לאפשר החלמה טובה של הצלקות.
מעבר לכך, אין מגבלה בפעילות גופנית (ריצה, אופניים, שחייה, חדר כושר ללא דחיקת משקלים), אך כאמור בהדרגה.
הסכנה בטיסה לאחר ניתוח גדול היא סיכון מוגבר להתפתחות קרישי דם במערכת הורידית, במיוחד הגפיים התחתונות (DVT – deep vein thrombosis) ואינה קשורה לתפקוד הכלייתי.
ההנחיות אינן חד משמעיות אך אני ממליץ להמנע מטיסה למשך שבועיים לפחות עד 4 שבועות מהניתוח בהתאם למשך הטיסה. במקרה של חוסר ברירה יש להתייעץ עם רופא ולשקול טיפול מניעתי עם זריקת קלקסן. בכל מקרה, במשך הטיסה, יש להיות ניידים כמה שיותר ולהזיז את הרגליים.
הירידה בשיעור הסינון הגלומרולרי (GFR) לאחר תרומת כליה גורמת לתהליך פיצוי הנקרא היפרפילטרציה. בשביל לפצות על הכליה החסרה, בכליה הנותרת עולה זרימת הדם והגלומרולים גדלים (היפרטרופיה). התהליך הזה מגיע למיצוי לאחר מספר שבועות והתפקוד הכלייתי מתייצב.
לאחר התרומה תהייה עליה מיידית בקראטינין בבדיקות הדם. על פי רוב נראה עלייה של כ-60-70% בקראטינין מרמת הבסיס לאחר הניתוח (לדוגמה במטופלים עם קראטינין בסיס של 0.7 הערך יעלה ל- 1.1 לערך). עם הזמן (חודשים) נראה לרוב ירידה מסוימת בקראטינין אך אצל מרבית התורמים, אם כי לרוב הקראטינין לא יחזור לרמתו הבסיסית. אך אצל חלק מהתורמים הקראטינין ישאר מעט גבוה (זה כמובן תלוי במין ומסת שריר – ולכן לרוב נשאר מעט גבוה בעיקר בקרב גברים).
רמת קראטינין מעט גבוהה מהנורמה כי כמובן תקינה לאדם עם כליה בודדת.
ברוב המכריע של המקרים, מנגנון ההיפרפילטרציה הוא תהליך הסתגלות שפיר. אולם, במיעוט של מיעוט המקרים עומס העבודה המוגבר על הכליה עלול לגרום ללחץ מוגבר ונזק עם סיכוי קטן להתפתחות של יתר לחץ דם, איבוד חלבון בשתן (פרוטאינוריה) וסיכון מוגבר להתפתחות של פגיעה כלייתית כרונית. גורם משמעותי שעלול להוביל לתהליך כזה הוא עליה ניכרת במשקל, ולכן ההמלצה החשובה ביותר לתורמי כליה היא לשמור על אורח חיים בריא, דיאטה מאוזנת, פעילות גופנית והימנעות מהשמנת יתר.
הסיכוי לפתח אי ספיקת כליות סופנית במהלך החיים (וצורך בטיפול חליפי – דיאליזה או השתלה) עומד על כ-3% בערך באוכלוסייה הכללית.
בקרב תורמי הכליה, שזו קבוצה נבחרת עם תפקוד כלייתי תקין כמובן וללא גורמי סיכון, הסיכוי להתפתחות של אי ספיקת כליות בטווח של כ-20 שנה מהתרומה מוערך בכ 0.2-0.3%.
במאמר רפואי שפורסם ב-2022 ובדק מספר גדול של מעל 158 אלף תורמי כליה בארה"ב בין השנים 1987-2020 נמצא כי 589 תורמים פיתחו אי ספיקת כליות סופנית.
בחישוב הסיכון או ההיארעות המצטברת לאי ספיקת כליות הינה 0.5% לאחר 20 שנה מהתרומה, 1.1% ל-25 שנה, ו-1.5% ל-30 שנה לאחר התרומה.
ביקורת במרפאה כירורגית (מרפאת מועמדים להשתלה, בנין גנטיקה/רקנאטי קומה 6) כשבועיים לאחר הניתוח.
ביקורת 3 חודשים לאחר הניתוח.
מספר ימים טרם הביקורת יש לבצע בדיקות דם ושתן בקופ"ח:
לבחירת המטופל ניתן לבצע ביקורת זו גם טלפונית.
המשך המעקב לטווח ארוך – מעקב נפרולוג, ביקורת אחת לשנה לכל הפחות עם בדיקות דם ושתן למעקב תפקוד כלייתי ובדיקת לחץ דם כמפורט מעלה.
מומלץ להימנע מצום ממושך בשנה הראשונה שלאחר התרומה.
שמירה על אורח חיים בריא – יש להימנע מעליה ניכרת במשקל, ביצוע פעילות גופנית.
מומלץ להמנע מתרופות העלולות להזיק לכליה, כגון תרופות ממשפחת ה-NSAIDS (וולטרן, נורופן/אדביל/איבופרופן, נפרוקסן, ארקוקסיה וכו')